סיפור על מלחמה של מחשבה / סיפור קצר

---

קרב גדול דפק על דלתי, הביא עמו, חיילות מחומשים, הצהיר כוונותיו ודרש את האדמה עלייה מונחת כורסתי, בעודו מפרט לפרטי פרטים, האירו הכוכבים, ניסו לספר את העתיד, והיו שתיים נכונות: האחת היא אם אענה לדרישות, הרי לא יהיה ביתי, והשנייה היא, אם לא אענה לדרישות, ביתי יקום עליי. הזמן דפק גם הוא בחלוני, ממהר לומר שעליי להחליט, כי הקרב אינו מוכן לחכות לי כדי שאבין. בעודי שולף את חרבי, נפלו אורם של הכוכבים, והתכנסו בלהבי, ובעודם מסנוורים את החיילות המחומשים, נפלו גיבורים ומלאכים, ותם הקרב.


בדמיונות רוחי שוטטה, גם ריחפה לה בהנאה בין גרמי שמיים, וראתה את אשר לא ידעה קודם לכן, והייתה היא בכאב וסבל נורא, כי עד כה לא מצאה שלווה, והתחילה לשיר, כי תמו להם כל ימי השקר והכזב, וכעת היא על סיפונה של ספינה, המפליגה במטרה להגיע ליעד אחד, אל המחיקה הגדולה של כל צרותיה, כל מכאוביה, וכל סבלה, את העולם. והיא הרגישה את המטרה, בלהיות טהורה שאינה יותר חשופה לפציעה של ערכיה, חשבה היא על ערש דווי שוב בלא מנוח, התטרטרה היא הלוך ושוב בסיפונה, תופסת את ראשה, מעורערת לגבי כל העניין של נטישת עברה, והיא שואלת, האם אשכח את רגשותיי כפי שהיו שם ? ויודעת את התשובה, ושואלת שוב, האם לא אזכור איך ניצחתי את הכל ? והתשובה הייתה בה, ושואלת כשדמעותיה זולגות משמחה, האם תעלמנה העצבות ? והיא יושבת בחלון המשקיף החוצה אל המרחבים הפתוחים של הכוכבים הגדולים והרחוקים, הזוהרים ומפיצים אושרם בין עולמות שונים. כך היא הבינה, כי אין לה מקום לאדמה אשר בה נפלו גיבורים, ואין שמיים מהם ירדו מלאכים ולא חזרו, ואין חיים ואין מתים.


הנני מוכן, צעקתי אל רוחי, התיצבתי כחייל שבאדם, אחרי שחלפו להם שנים, ולא הייתה לי, וצעקתי אל רוחי שתשמע קולי במרחב, ולא הייתה שם, וכרעתי ברך, כשחרבי מולי תקועה באדמה, וראשי כפוף אליה, ונעצמו עיני, והבנתי שלא תוכל היא לשמוע ממרחקים כה עצומים, הבנתי כי עליי להישאר על האדמה עליה נלחמים, כי הייתי לבד בעולם, ורוחות רעות בדרכן לכבוש את עמדתי, ולא נשמתי יותר, והייתי חזק, ולא ביקשתי דבר, לא מן האדמה ולא מן השמיים, ורחשים החליטו לבוא עד אליי, ואמרו: "כבודנו איתך, רוחות רעות בדרכן", לא הנדדתי עפעף, ושקט נעמד ברגליו, כשאחריו שקטים רבים נעמדו, והתפזרו עד לרוחות הרעות, במרחק של נהר המתחיל בפסגה של ההר. והזמן שייט לו בקרבתי והחל הוא לספר את ההיסטוריה, כשחזר ואמר: "מלחמות רבות היו בעולם, כי האדם לא נכנע, בלי סיבה טובה, לכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה", עצרתי את הזמן מלומר זאת בפעם ה-4, ושאלתי אותו: " אם אין ברירה לחיים, אלא להילחם כדי להינצל מרוחות רעות, איך אתה קובע ?", אמר הזמן: "כי אם הנהר יורד מפסגת ההר, משום ששלגים ירדו בו, והיה בו קר, כשהגיע השקט עד לרוחות הרעות, הרי הפך הוא להבה, ולא משום שהיה קר, אלא משום שגעשו מבטן האדמה שדים, אל פסגת ההר, ופרצו את סלעיו, וכעת שם הם נלחמים, רוחות רעות בשדים על שפת הנהר". הבנתי שאין מקומי כאן, הרמתי ראשי אל הכוכבים, לילה היה כבר, קמתי על רגליי, ושלפתי את חרבי מן האדמה והנחתי בגבי. הארץ השטוחה רעדה, החלתי לרוץ אל עבר שפת הנהר, באופק כבר הופיעה המלחמה, והתקרב עד אליי השקט, במרחק האופק, ואמר : "התרכזות זו של שדים ורוחות רעות, אינה בכדי לדון, או לספר, כי אם אלא להתאחד כנגדך, כי כבר שמעו את הזמן לוחש לך, לכן עלייך לומר , כי בחרב שלך אין קץ, אלא בה תחילתן של החיים ככלל". ואז הגעתי, האופק נגמר, והשקט איתי, ורוח רעה ניגשה ללחוש בי קללה, והטיתי את ראשי לצד, וערפתי את ראשה, ושד הכה בי ברגליי, ונפלתי ארצה על ברכיי, וכשבא הוא מולי, הולך הוא איטי, ובידו ברזל כבדה וחמה, ממלמל הוא משפט של ניצחון בקרב, חורץ את דיני למוות, ומחל מניף את הברזל לעבר ראשי, ואז השקט בא שוב ביני ובינו, ואמר לי : "אם אינך מסוגל לרומם רוחך, בלא רגלייך, חייך יפלו בתהום אפילה, ללא אור. קום נא הגן על חייך", וחרבי הייתה זרוקה קרובה לרגליו של השד, ואין ביכולתי למשוכה אליי, ונכנעתי, עצמתי את עיני, ורוחי הופיעה, כשהיא בחלון של ספינה, ודמעות של שמחה זולגות מעיניה, והיא שרה את מילותיה : "מקום בלי עצב, בלי כאב, בלי סבל, שכחתי. הסכמתי להיות אחרת, עתה אני בדרך, לשכב על כוכב, בו אין את כל אלה, מתי אמצא אותך, לא לוחם בכל אלה, אלא כופר בהם כאילו והינם היו אלא אבני-דרך". וראיתי את חרבי זזה, לבדה נגררת על האדמה, ואליי מתקרבת, השטתי את ידי ואחזתי בה, וקטעתי את ידו של השד, הברזל הכבדה נפלה באדמה, ונפערה בה תהום עמוקה, והשד נפל בה, ונפלתי בה גם.


אין היה בכל עבר, וכלום באף כיוון, רק תהום בא אני נופל, ללא שליטה, ללא רסן, ואינני אני כבר, אלא כמו כדור המקרין את גופו לאופל, והגעתי אל השד שוב, במרחק של חצי תהום, ואני רואה אותו, מחל תופס את הברזל החמה, והוא נעצר בפינה חשוכה, כאילו ונתלה בקיר עם רגליו, וחולף אני אל מולו וממשיך ליפול בתהום, הוא קופץ אחריי, כבר שולט בתהום, וחרבי אבדה לי, ואיני יודע כלום, גם לא אף כיוון, ואני מחפש איך לעצור, אך הבנתי שאיני יכול, והמשכתי לחפש איך ליפול עוד ועוד, כי השלמתי עם המציאות, קיבלתי את העובדה כי בלי כנפיים באתי לעולם, ולא אוכל לעוף למעלה כמלאך, אלא רק כאדם, אך איך אוכל להטות את משקלי שלי, נגד הטבע הזר, שאלתי במחשבה את האפילה, ואין מענה לי ולא תשובה, ושאלתי שוב במחשבה טובה, אם השד כבר למד את התהום, למה אני איני יכול גם ?וידעתי את התשובה, ושאלתי שוב במחשבה : אם השד כבר עם הברזל ביד, כמה זמן ייקח לו להגיע ולהביא בי מכה ? וידעתי את התשובה, ושאלתי שוב : איך אסיים את המלחמה ? והשד כבר היה מתקרב אליי , ומחל לכוון לעברי את הברזל, אך חובט הוא בריק, פעם אחר פעם, ושמתי לב, כי אינו מצליח משום שגופי מתנדנד, השד התבלבל, והתעצבן, והחל לחבוט מהר יותר, אך לריק, גופי התנדנד בהתאם, והוא החליט לעצור שוב, ונתלה ברגליו בפינה חשוכה, ואני עדיין נופל ומתרחק, ולאט לאט השד כבר נעלם, כך שקעתי בתהום, ואני תוהה לאן אני נופל, ואם בכלל יש לתהום איזשהו סוף ?, יאוש כבד בא אל ליבי, כי איני יכול לעצור את הנפילה, וכי איני שולט בשום דבר, ובאף כלל של הטבע הזר, ועצמתי את עיניי, שקעתי בחשיכה, וזיכרון בא אליי, והעיר לי, ואמר: "נופל גם אני כל הזמן אל העבר, אך אין זוהי תהום של אפילה, זוהי רצועה הקשורה לטבע הרך, המניעה אותי להתפשט, ולחשוף עצמי עמה. כך גם אתה תנהג, כי בכדי לתפוס את עצמך, אינך צריך יותר ליפול בתהום, אלא רק לפרוס את שרשרת האירועים בכיוון הנכון". וכך נדם התהום, והגעתי אל האדמה שוב, וגשם יורד שם, שוטף את הכל, ואני שוכב על הארץ, כשבידיי גרגירי בוץ, ואני צוחק לכל.

---

שיתוף

---

תגובות (0)

תשאירו תגובה

שם:
תגובה: תווים שנשארו: 1000